I often find myself thinking I’ve got everything under control, feeling pretty smart about it all – at least until the next challenge comes my way.

It’s curious, though. Why is it that I only seem to remember to turn to God when things get tough? Could it be that my sense of control creates a blind spot, making me overlook the genuine need for God’s guidance?

Strangely, the need for Him becomes even more apparent when I feel like I’ve got everything in order. It’s in those moments of perceived control that I tend to make more mistakes, revealing the paradox of relying too much on my own abilities.

לעתים קרובות אני מוצא את עצמי חושב שהכל בשליטה, מרגיש די חכם לגבי הכל - לפחות עד שהאתגר הבא יגיע אלי.

אבל זה מוזר. למה נראה לי שאני זוכרת לפנות לאלוהים רק כשהדברים מתקשים? האם יכול להיות שתחושת השליטה שלי יוצרת נקודה עיוורת, גורמת לי להתעלם מהצורך האמיתי בהדרכתו של אלוהים?

באופן מוזר, הצורך בו מתגלה עוד יותר כאשר אני מרגיש שהכל מסודר. באותם רגעים של שליטה נתפסת אני נוטה לעשות יותר טעויות, וחושף את הפרדוקס של הסתמכות רבה מדי על היכולות שלי.

original:

You are soooo smart you can handle all you messes everything is in control. for now. until next time.

Why is it only then do you remember to knock on gods door? Does you feelings of control blind your heart for the need of God?

Your need of  him is even more so when you feel in control. u make more mistakes then.