בעודי מארגן בקפידה את המסע הקרוב שלי, אני מוצא את עצמי מנווט בין נבכי התכנון וקבלת ההחלטות - סדרה של תרחישי “אם… אז… אחר”, בדומה לתוכנת מחשב מורכבת עם הצהרות בקרה רבות.

אולם, בתוך גישה מובנית זו, מתעוררת הרהור עמוק יותר:

הרצון הזה כל הזמן “לעשות” ולהפעיל שליטה יכול בלי משים להחניק את הרוח שבפנים, למנוע ממנה לשגשג. ההתעקשות על שליטה פועלת כאילוץ, המעכב את הזרימה הטבעית של אותה מהות אלוהית.

כיצד, אם כן, אוכל לאפשר לרוח אלוהים לנוע בחופשיות? התשובה טמונה בוויתור על שליטה והענקת חופש לתנועות הספונטניות והבלתי מנוסחות.

אין ספק, יש לי את היכולת להתבונן ולנתח את המסע שלי. תכנון והבנת המסלול הם היבטים חיוניים בתהליך. עם זאת, אני חייב להישאר מכוון לתנועת אלוהים, לאפשר להנחייתו להיות הכוח המניע מאחורי מעשיי.

היא מזכירה את האנלוגיה המקראית: “כי כאשר עלה הענן, העם היה נוסע, וכאשר הוא נח, העם חנה”. המטאפורה הזו מגבשת את הרעיון שהתנועות שלי צריכות להתיישר עם הזרימה האלוהית, להגיב לרמזים העדינים של הנחיית אלוהים.

בעודי מהרהר בתובנות אלו, אני מציע תפילה פשוטה לכל מי שמתיימר לפעול בשם אלוהים - יהי רצון שכוונותינו יהיו טהורות וללא נגועים, מבוססות על מסירות אמיתית אליו. שכן ללא טוהר הלב, מעשינו מסתכנים להפוך למאמצים משרתים עצמם במסווה של מעשים שנעשו בשמו.

original: