הם לא אותה דבר, אבל קרובים אחת לחברתה. ללא הודיה אין תודה. אבל קיים גם תודה ללא הודיה. תודה יכול להסתפק באמירה או תחושה. לא כן בהודיה. בהודיה יש גם הבעת תודה וגם המעשה וחיבור לעצם הדבר שמודאים ונותנים תודה עליו.

לפעמים עצם נתינת תודה, גורע מההודיה. זה נשמע הזוי. אבל שמתבוננים בזה רואים כמה שזה מצוי. אנשים אומרים “תודה” רק שהשני יעוף להם מהחיים. עם אנשים שהקשר שלהם מתוח, הדבר בולט יותר. הורה נותן מתנה לילדיו על מנת להיות חלק בחייהם, והילד שחש שלא מעוניין כל כך בקשר (מכל מיני סיבות) ימהר לומר תודה כך שלא ישב עליו הקשר אלא להפך. האמירה משחררת אותו.

אלוהים נותן לנו מתנות, וגם שברור שיש מקום לאמירת תודה, מה שיותר חשוב היא הבאת הודיה, ולאפשר לכניסת אלוהים בפועל לחיינו.

מלחמת ששת הימים ושחרור ירושלים, חברון, שכם ועזה ואחרים היה מתנת אלוהים. והנסים שם היו בולטים. אבל גם שזה חשוב אמירת תודה, לא די בזה. כי יש שאם התודה שלהם גם בורחים מהקשר שאלוהים רוצה שיהיה עם עמו. ועכשיו כל הארץ ומקום המקדש “שלהם”, וכבר לא של אלוהים. הם יצאו ידי חובתם ובורחים מהאחריות והקשר וההודיה המתמדת עם אלוהים.

“…כִּי־לִ֖י כׇּל־הָאָֽרֶץ”

יָ֭בֹאוּ וְיַגִּ֣ידוּ צִדְקָתֹ֑ו לְעַ֥ם נֹ֝ולָ֗ד כִּ֣י עָשָֽׂה׃ (תהילים פרק כב פסוק לב)