תארו לעצמכם שגדלתם בקהילה שהתגאתה בקבלת הזולת. במקום הזה, מהות השייכות פירושה לחבק את כל מי שהתחבר לקבלה הזו. עם זאת, כשניווטתי בסביבה הזו, הבנתי אמת יסודית: קבלת אלה שדחו את קיומנו באופן אקטיבי הזמינה צרות ובסופו של דבר הרס הכול.

החברה והעם שהם ביתי הוא ישראל, ההכללה התרחבה לכל היבט, גם אלה שלכאורה מסוכסכים זה עם זה. מבחן הלקמוס לקבלה היה פשוט: האם אתה מוכן להכיר ולהזדהות עם קיומם של אחרים? רגע נוקב עבורי היה דיון בחיילים שנפלו, ובני החורג, המנותק, העיר: “אני לא מכיר אותם”. זה גרם לי להרהר לעומק - האם האמפתיה לא צריכה להתרחב מעבר להכרת מישהו באופן אישי?

להיות חלק מאומה זה לא רק לחלוק לדומים לך; מדובר בתחושה והתייחסות לאחרים, גם כשהם נראים שונים, ובעל דעות שונות. זה להכיר בכך שלמרות הופעות ונקודות מבט מגוונות, כולנו חוטים באותו מרקם חברתי. אם אדם לא יכול לתפוס את ההבנה הזו או להרגיש את הקשר הזה, הם מסתכנים בהתנכרות מעצם היותו חלק מאומה.

עם אחד שהם אסופה אחד לשמוע לדבר אלוהים.

וַיִּקְרָ֥א יַֽעֲקֹ֖ב אֶל־בָּנָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר הֵאָֽסְפוּ֙ וְאַגִּ֣ידָה לָכֶ֔ם אֵ֛ת אֲשֶׁר־יִקְרָ֥א אֶתְכֶ֖ם בְּאַֽחֲרִ֥ית הַיָּמִֽים׃ הִקָּֽבְצ֥וּ וְשִׁמְע֖וּ בְּנֵ֣י יַֽעֲקֹ֑ב וְשִׁמְע֖וּ אֶל־יִשְׂרָאֵ֥ל אֲבִיכֶֽם׃(בראשית פרק מט פסוק א-ב)

הֲשֹׁמֵ֥ר אָחִ֖י, אָנֹֽכִי! (בראשית פרק ד פסוק ט)