טֹ֗וב לְהֹודֹ֥ות לַֽיהֹוָ֑ה וּלְזַמֵּ֖ר לְשִׁמְךָ֣ עֶלְיֹֽון׃ לְהַגִּ֣יד בַּבֹּ֣קֶר חַסְדֶּ֑ךָ וֶ֜אֱמוּנָֽתְךָ֗ בַּלֵּילֹֽות׃(תהילים פרק צב פסוק ב-ג)

כתבתי כמה חשוב להודות ולהלל לאלוהים. אבל מה שווה מילים אם אני מוצא את עצמי אומר אותם רק בפה ולחוץ ולא חש אותו בפנים די. וכי מה זקוק העולם לשמוע עוד אדם אומר שטויות יש מספיק אנשים כאילו בעולם.

אז אני לפחות אכתוב שאני מתפלל לאלוהים:

שיתן לי החוש והכוח להלל ולשבח אותו בכל כוחי, ובכל זמן ובכל מקרה.

וגם בעת שאני חש שקשה לי, שאכיר שהוא פה.

ואזכור שהוא נמצא בכל זמן ובכל עת שומר עלינו ואיתנו ביחד.

ואולי כבר מחר יהיה לי היכולת לכתוב בלב שלם, כמה שלחיות בלי ההודיה לאלוהים, למה לי חיים?

ועדיף לומר האמת מלשחק אותה כאילו.