אתמול בגשתי לישון עלה בי המחשבה שכמה אני מוכן "להיות" עם עצמי. לא לעשות דברים, לא להיות עסוק, לא למלאות הזמן וכו'. פשוט להיות. אינני יודע מה ואיפה ה"אני" יהיה אחרי נשימתי האחרונה עלי אדמות. אבל אני בטוח שאם לא נוכח לי להיות עם עצמי, זה הולך להיות גהנום.

אלוהים ברא אותי וברור שרצה שאני יהיה עם עצמי. לי ברור שהוא רצה שאהיה איתו. וכמה שיותר שאני רוצה להיות איתו אני חש את האי נוכחיות שיש לי עם עצמי ובו זמנית המוכנות להכיר ולקבל את עצמי בכל הכיעור שיש בי.

אין גן עדן יותר גדול מהכירות עצמי ומוכנות לקבל אותו/אותי כמו שהוא.