שוב צעקת הצופה, האם הפעם הדברים ישמעו? ואם לא האם לא חובתי בכל זאת לצעוק, כי איך אוחל לשתוק עם המתרחש סביבי?

אני, אנחנו העם, והעולם כולו תקועים הייטב באנוכיות.

אלוהים מכיר אותנו ויודע שזה יהרוס אותנו ועולמו.

אלוהים נתן עם אחד להיות הרופא של העולם. זה תפקידו.

ה”כי מציון תצא תורה ודבר יהוה מירושלים”, ה”אור לגיום”, ה”ממלכת כהנים וגוי קדוש” כולם הם שמות לתפקידינו וחובתנו לעזור לעולם להכיר שהם תקועים באנכיות.

אבל העם לא ביצע ולא מבצע תפקידו. האם בהגלות שנתן לעם להתפזר בעולם ולהכיר ולעזור לאומות שגרנו שם, עזר?

היום בחזרתנו מהגלות אנחנו מחויבים שבעתיים לעזור לעולם. וזה מתחיל גם בבית.

האם דרך פעלתינו הוא זה של אני דואג לעצמי או זה שכל אחד ידאג לזולת. האם האחריות הדדי העיקר או שהוא משני?

האם אני יכול לשחרר מאחראיות אנשים בתירוצים שונים, או שאני וכל אחד מסביבתי חייב להיות אחראי לכולם.

אין זמן לראש הקטן, אין כבר מקום להסיט את מבטך.

האמת פה, כולנו פה ביחד. העולם של אלוהים ניתן לכולנו, ורק ביחד נשמר ולא נשמד.

וַיְהִי דְבַר-יְהוָה, אֵלַי לֵאמֹר. בֶּן-אָדָם, צֹפֶה נְתַתִּיךָ לְבֵית יִשְׂרָאֵל; וְשָׁמַעְתָּ מִפִּי דָּבָר, וְהִזְהַרְתָּ אוֹתָם מִמֶּנִּי. בְּאָמְרִי לָרָשָׁע, מוֹת תָּמוּת, וְלֹא הִזְהַרְתּוֹ וְלֹא דִבַּרְתָּ לְהַזְהִיר רָשָׁע מִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה, לְחַיֹּתוֹ-הוּא רָשָׁע בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה, כִּי-הִזְהַרְתָּ רָשָׁע, וְלֹא-שָׁב מֵרִשְׁעוֹ, וּמִדַּרְכּוֹ הָרְשָׁעָה–הוּא בַּעֲו‍ֹנוֹ יָמוּת, וְאַתָּה אֶת-נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקוֹ וְעָשָׂה עָוֶל, וְנָתַתִּי מִכְשׁוֹל לְפָנָיו הוּא יָמוּת: כִּי לֹא הִזְהַרְתּוֹ, בְּחַטָּאתוֹ יָמוּת, וְלֹא תִזָּכַרְןָ צִדְקֹתָו אֲשֶׁר עָשָׂה, וְדָמוֹ מִיָּדְךָ אֲבַקֵּשׁ. וְאַתָּה כִּי הִזְהַרְתּוֹ צַדִּיק, לְבִלְתִּי חֲטֹא צַדִּיק-וְהוּא לֹא-חָטָא: חָיוֹ יִחְיֶה כִּי נִזְהָר, וְאַתָּה אֶת-נַפְשְׁךָ הִצַּלְתָּ. (יחזקאל ג, טז-כא)