בימים האחרונים ראיתי שאנשים מדברים על מה שנדמה להם שחסר להם.

לאחד זה אוטו מהיר ועצבני, לשני זה כלה יפה וחסודה, לשלישי זה סטייק עסיסי, ולרביעי זה בית המקדש השלישי.

כי אחד חסר משהו. ולי חסר שלא חסר לי מכל זה. ומה שאמת חסר לי, לא חסר לי מספיק. וזה חסר לי. ומה "חסר לי אבל לא מספיק" ?

גילוי אלוהים בעולם. גילוי אהבתו. גילוי רוחו.

מצד אחת חסר לי. ומצד שני אפשר להמשך הלה ככך. ושם הבעיה. כי בעצם היכולת לדמיין שיש חיים ללא גילוי אלוהים חיים. פשוט מות.

עכשיו למען האמת כבר הייתי בסיבוב הזה. כדי לעשות צריך לרצות, וכדי לרצות צריך להרגיש חיסרון. כדי לרצות רוח הקודש, צריכים לרצות רוח אלוהים חיים. ואם לא חסר לי רוחו. האם חסר החיסרון? ואם לא חסר לי אפילו שהחסרון שיהיה לי הרצון להרגיש שזה חסר לי. אצרך צריכים להתפלל שאלוהים ירחם אלי ויתן לי החיסרון שבלי רוחו אין לי חיים. ואז ורק אז, מגיע החיסרון. וחייבים לקחת החיסרון הזה בשתי ידיים כי בלי חיסרון אין מה לרצות. ואז רוצים לקבל מרוחו. ואז שוכחים , ונזכרים שוב ורוצים. ושוכחים עד שדי. אי שפר לחיות בלי רוחו. ואז זה מגיע. כן ככך בפשטות רוחו אלוהים נוחת על האדם.

ואז לוקחים הרוח ומתנקים אותו ממקור הרוח ומכניסים אותו לאגו האנושי. ואז... נעלם הרוח. כי אין רוחו אלוהים חי במציעות מנותקת ממנו. אין הוא חי באנושיות. ואני מרמה את עצמי שוב שאפשר גם וגם. שבאמת לא חסר לי הרוח. שהאנושיות מסתפקת את רוחו הדל. ואז אלוהים בחסדו שולח בריזה קרירה של תזכורות שהאנושיות ימיו ספורים וגבולותו מוגבלים, כשרוח אלוהים אין קץ וגבולותיו איו סופיות.

והפעם אני נשבע בכל היקר לי שלא אשכח ירושלים= "גילוי אלוהים חיים בעולם" שאין חיים אחרים.