אע”פ שכבר דברתי על זה בעבר. זה עולה לי שוב הצורך להעמיד דברים במקומם.

יש החושבים, שלמה לי להיות עשר, זה לוקח יותר מדי כוחות כשמתחשק לי להפנות לכיפיים שלי. די לי להיות שמונה.

באולם הקונצרטים די לי להיות בשורה החמישי, מה כל כך שווה להיות בשורה הראשונה?

למה לדחף להיות ראשון ב… יש עוד מקומות. העיקר שלא להיות מהאחרונים.

המציאות של התחברות לאלוהים הרבה יותר בינרי. או כן או לא. האפשריות מצמצמות. אין כמעט, ואין מספיק.

הדימוי שגם על זה כבר דיברתי, של הזחל גולם ופרפר די מדויקת.

הזחל כל עוד שהוא חי ומסתפק בהיותו זחל, לעולם לא יגיע למצב של גולם. ובהתאם לא יולד או ייהפך לעיקרו הפרפר.

עולם שיש בו הלפחות, והיהיה בסדר, ואין מה לעשות.

הוא עולם שלא מוכן לתיקון.

הוא עולם תקוע.

הוא עולם שמקבל ומסכם ומהלל הרע.

הוא העולם של השטן.

התוצאה היא שאין תפילה.

אין מעשה והבינוניות חוגגת.