הֹוד֣וּ לַֽיהֹוָ֣ה כִּי־טֹ֑וב כִּ֖י לְעֹולָ֣ם חַסְדֹּֽו׃

יֹֽאמַר־נָ֥א יִשְׂרָאֵ֑ל כִּ֖י לְעֹולָ֣ם חַסְדֹּֽו׃

יֹֽאמְרוּ־נָ֥א בֵית־אַהֲרֹ֑ן כִּ֖י לְעֹולָ֣ם חַסְדֹּֽו׃

יֹֽאמְרוּ־נָ֭א יִרְאֵ֣י יְהֹוָ֑ה כִּ֖י לְעֹולָ֣ם חַסְדֹּֽו׃ (תהילים פרק קיח פסוק א-ד)

למרות זאת, הבעת הכרת תודה על דברים שאינם עומדים בציפיות שלי מרגישה מאתגרת.

אני כמהה להגשמה מלאה של הבטחותיו של אלוהים. עד שאני לא מקבל אותם, גם אם זה רק 99%, קשה לי להביע הכרת תודה — רק ביקורת וחוסר שמחה מנצחים.

זה כמו לשיר את השיר “דיינו”, כאילו לא מגיע לי כלום, אפילו לא 1%! עם זאת, יש משהו מעבר להכרה בלבד. אני משבח את אלוהים על חסדו העצום ב-1% הזה, ועוד יותר על כל השאר שהוא העניק לי.

לא מדובר בהורדת ציפיות; זה על קבלה פרופורציונלית. לכן, יש הכרה ושמחה בליבי, במקום להציג מראה של חוסר משהו (מנקודת המבט המוגבלת שלי).

האם הרצון לאופן שבו אני מופיע בעיני אחרים כל כך חזק עד שהוא מקשה לראות את עצמי בעיני אלוהים?

גם בזה (וכל מה שחסר), האמון וההסתמכות עליו הם קריטיים. השבח וההכרה לא באים ממני אלא ממנו. אולי אני תופס את המושג הזה במידת מה (אם כי

יש עדיין קצת אגו מעורב), אבל זה מסתכם בסופו של דבר באמון ובהסתמכות עליו.

Give thanks to the Lord, for he is good,

and his loyal love endures.

Let Israel say,

“Yes, his loyal love endures.”

Let the family of Aaron say,

“Yes, his loyal love endures.”

Let the loyal followers of the Lord say,

“Yes, his loyal love endures.” (Ps118:1-4)

Nonetheless, expressing gratitude for things that fall short of my expectations feels challenging.

I yearn for the complete fulfillment of God’s promises. Until I receive them, even if it’s only 99%, I find it hard to express gratitude—only criticism and a lack of joy prevail.

It’s like singing the “Dayenu” song, as if I don’t deserve anything, not even 1%! Yet, there is something beyond mere acknowledgments. I praise God for His immense kindness in that 1%, and even more for everything else He has granted me.

It’s not about lowering expectations; it’s about receiving proportionally. Therefore, there is acknowledgment and joy in my heart, rather than putting on a show of lacking something (from my limited perspective).

Is the desire for how I appear in the eyes of others so potent that it makes it difficult to see myself in God’s eyes?

Even in this (and whatever may be lacking), trust and reliance on Him are crucial. Praise and acknowledgment come not from me but from Him. I may grasp this concept somewhat (though

there’s still some ego involved), but it ultimately boils down to trust and reliance on Him.

original:

ובכל זאת נראה שיש קושי לומר תודה על הדברים שאינם מושלמים לפי הציפיות שלנו.

אני רוצה 100% מהבטחות האלוהיות ועד שנקבל אותם אפילו עם קיבלנו רק 99% אז אין תודה רק ביקורת והחוסר שמחה שבזה.

וכאילו ששכנו השיר מליל הסדר “דיינו” שלא מגיע לנו כלום אפילו לא 1% ! ועוד יש לנו משהוא מעבר להודות ולהלל ולשבח את אלוהים על חסדו העצומה ב 1% הזה ואחד כמה וכמה על כל דבר נוסף שנתן לנו.

ומזה לא שאנחנו מורידים ציפיות אלא מקבלים פרופורציה כך יש ההודיה והשמחה בלב.

במקום הצבתות של משחסר בכוס (לפי עינינו הצרות עין)

הייתכן שרצון לאייך שנראה בעיני אחרים כל כך חזק שקשה רצות לראות את עצמינו בעיני אלוהים ?!

שגם בזה (ומה חסר כילו אין איזה עוד משהוא) ביטחון ולסמוך אליו כי גם השבח וההודיה זה לא מאתנו אלא מימנו ומה אנחנו רק אולי מכירים בזה קצת (שגם שם יש איגו)