הרבה פעמים אני שומע ה”אני מסורתי”. ועוד יותר עם תוספות של “אני לא דתי אבל מכבד הדת” או “הסבא שלי היה רב” או “בלי היהדות לא היינו נשמרים באלפיים שנות גלות” וכו’

הזיקה למסורת מובן. ללא המוכרת לנו אנחנו חשים אבודים. הטעמים, ניגונים וריחות מהנעורים של חג ושבתות בית כנסת או/ו הווי תנועת נוער, יש בה חלק הארי בפיסול הדימוי אישית של עצמינו בניית תפיסתינו במרחב הציבורי בחיים.

אני מתחבר בקלות רב לשירי הפלמ”ח בגלל היותי חבר בתנועת בני עקיבא. במוזיקה שנות ה 60-70 בלועזי ובעברי בעקבות רדיו ותקליטים שהיו בגשתי כנער. ניגוני תפילות החגים מעלים לי זיכרונות יפים עם הורי, משפחתי סבא וסבתא. והאוכל … גם לה מקום מתוק בחיך.

לפתוח הרדיו למוסיקה ים תיכוני עכשיויי או לרגאיי עושה לי רע. פתיחת שולחן בטעמי הזולת הוא “אוקי” ותו-לו. לשמוע סילסולי הסליחות הצפון אפריקאי איננו מחבר אותי לכלום.

כי אני מסורתי במסורת של עצמי ולא במסורות של הזולת.

הגפילטע פיש עם חריין של סבתי (לייתר דיוק העוגיות שיבלת שועל) הם הזיכרונות שלי.

זיכרונות ומסורות הם אישיים והם מושכים האדם לעברו לתאי גלותו. ואינם עושים דבר ולא חצי דבר לקרב האדם לעתידו, יעודו וחיבורו לעם ישראל במובן הרחב ביותר כפי שהעם היה לפי יצאתו לגלויות. נכון שגם בתנך היה פיצל לשבטים או לממלכת יהודה וישראל. אבל שהיו מוכנים לאחד לפני אלוהים הם היו עם ישראל אחד.

ואז אפשר להשאיר הפולקלור יהודי במקומו הנכונה. כי מסורת זה לא חיים, זה סך איזה תבלין של הרגלים.