ככל שאני כותב, אני בשיחה מתמדת גם עם א־לוהים, אבל לא במובן של האם הוא קיים או לא קיים, האם הוא עושה דברים טובים בעולם או לא, האם הוא משגיח או לא. אני לא עוסק בכל אלה. פתאום אני מבין שאני חי בעולם שכולו חידה, שהחיים שלי חולפים ועוד מעט לא אהיה כאן, ואני שואל למה באתי, מה עשיתי במשך כל שנות חיי הארוכות… אני מבקש רוממות רוח. יש ימים שרותי מרוממת. אני מרגיש שאני מחובר אל העולם, מחובר אל הרבה אנשים, מחובר למשהו שהוא גדול ממני, שזה גם א־לוהים. ויש ימים שאני בעצבות, שאני במרה שחורה, שאז הדברים לא נראים לי כך, ואני בשפל. אני מבקש את הרוממות הזו, שלוקחת אותי מכאן למקום יותר גבוה יותר מואר. ואז אני מרגיש מחובר אל העולם. יש לי תפקיד בעולם, לא באתי הנה כדי למות באתי הנה כדי לעשות משהו, שהוא לא רק טוב בשבילי, אלא טוב גם לזולתי. זו תחושה חזקה מאוד, שאני חווה אותה לעיתים קרובות.

מתוך כתבה במקור ראשון

לפני ארבע שנים, בבוקר חורפי אחד, דפקנו על דלת ביתו של הסופר אהרן אפלפלד במבשרת ציון. אפלפלד, אז בן 81, קיבל אותנו במאור פנים, הוליך אותנו במורד המדרגות אל חדר העבודה שלו - עמוס ספרים, שולחן כתיבה במרכזו, ועל הקיר הפנימי, הנסתר יותר, תעודות הוקרה ופרסים, בהם גם פרס ישראל לספרות. הגענו אליו כדי לראיין אותו על א־לוהים, דתיות וחסידות. אפלפלד, שבספריו ובראיונותיו לאורך השנים ביטא נימים דקים של רליגיוזיות, של אמונה דתית פשוטה, חסידית במובהק, עמוקה, שוחח איתנו במשך כשלוש שעות, משפטיו קצרים וחסכוניים כמו המשפטים שבספריו הרבים, סגנון דיבורו עדין, רך, חומל. לפני שבוע, עם היוודע דבר מותו של אפלפלד בגיל 85, חזרנו אל הריאיון הזה, שמתפרסם כאן לראשונה, מתוך ספר בכתובים שעתיד לראות אור בהוצאת ידיעות ספרים, ובאחת נשאבנו שוב אל השיחה: אל הרגע שבו אפלפלד קם, שלף כרך ישן של “חיי מוהר “ן “ וקרא לנו בהתרגשות שניים מחלומותיו־חזיונותיו של רבי נחמן מברסלב, שאותו כינה “מורי הגדול בכתיבה”; אל סוף הריאיון, כאשר רגע לפני שיצאנו ביקשנו ממנו במבוכה שיחתום על ספר משלו שהבאנו איתנו; חזרנו אל רגעי השתיקה, כאשר נזכר בהוריו שנהרגו בשואה ובדבקות הדתית של סבו. גילינו פתיחות וכנות רבה, ואמונה דתית שכמותה, כך נדמה, לא ביטא עד אז בצורה מפורשת כל כך. יהיו הדברים לזכרו של הסופר הגדול הזה, לזכר כתיבתו הרגישה והדייקנית, לזכר אהבת א־לוהים ואדם שהייתה בו. מברך בינו לבין עצמו “מגיל שמונה וחצי עד גיל שתים עשרה וחצי גדלתי ביער “, מספר אפלפלד. “עד גיל שמונה וחצי הייתה לי ילדות. הייתי בן יחיד להוריי, ומהם ספגתי את עולמי. אחר כך ספגתי גם עולמות אחרים. ביתנו היה בית יהודי מתבולל, שבו הדגש הוא על האינדיבידואליות. התפיסה של הוריי הייתה שאדם צריך ללמוד, להתפתח, כדי שיהיה בן חורין. שום סמכות חיצונית או פנימית לאדם לא באה בחשבון. אדם צריך להגשים את עצמו באופן מלא. כך חינכו אותי הוריי. לא הייתה שום מכות אחרת, וממילא גם לא אמונה דתית. “את האמונה גיליתי אצל שני הסבים שלי. הם גרו מחוץ לעיר, בהרי הקרפטים, והם היו אנשים דתיים. סבי היה אדם דתי, אך לא פנאטי; הוא היה אדם פתוח, ועם זאת שומר מצוות בקפדנות. היה לו יחס טבעי מאוד לאמונה. אני זוכר, למשל, איך הוא היה מברך על פרי. הוא היה מסתכל על הפרי, רואה את יופיו, את הדרו, ולא מברך בקול רם, כדי שכולם ישמעו, אלא בינו לבין עצמו. מדי בוקר הוא היה קם, נוטל ידיים ועומד להתפלל ליד החלון, ולפני שהוא היה מתחיל להתפלל הוא נהג לפתוח את התריסים ואת החלונות, גם כשהיה קר. יום אחד שאלתי אותו למה הוא פותח את התריסים, והוא ענה: כדי שלא תהיה מחיצה ביני ובין השמים. זה עשה עליי רושם גדול. “החיים שלי קשורים לכתיבה מגיל צעיר. עברית אינה שפת אמי, למדתי אותה בארץ. אספר לכם כיצד. הייתי בחווה, בקיבוצים, עבדנו בשדות ולמדנו עברית. אבל הרגשתי שהעברית של הקיבוץ לא מספיקה לי: אני צריך עוד שכבה. התחלתי לקרוא בתנ “ך. כיוון שהיה קשה לי להבין מה כתוב, הייתי מעתיק. בכל יום הייתי מעתיק פרק מהתנ “ך, וכך עשיתי לפחות שנתיים. לא הבנתי מה אני קורא, אבל רציתי להתחבר אל הספר הזה. הייתי בן 13 וחצי, והיה תמוה בעיני האנשים שסביבי שאני יושב ומעתיק מהתנ “ך, אבל התנ “ך הפך לספר היסוד שלי, עד עצם היום הזה. כמעט מדי יום אני קורא פרק, או פסקה. הייתה לי הרגשה שהספר הזה נועד לי. קשה לי להסביר מדוע. הרגשתי שהוא נוגע ביסודות החיים, ביסודות העמוקים של האדם. הפסוק התנ “כי הפך לי למדד לכתיבה שלי. הפסוק התנ “כי קצר, עובדתי, אין בו שמות תואר, הוא לא עוסק בחיצוניות אלא בפנימיות. זה השפיע עליי “. הכתיבה כחוויה דתית וא־לוהים? איזה תפקיד הוא ממלא בעולם שלך? “תראו, בוודאי שהוא ממלא תפקיד. אבל הוא לא תמיד אקטיבי. כשאני כותב, למשל, דמות עם תחושה דתית, אני מתחבר לא־לוהים בקלות. בכלל, כתיבה כשלעצמה היא שמץ של חוויה דתית. אני יושב לבד, מתחבר לעצמי - זה לא אקט בלתי דתי. ודאי שאדם שמקיים מצוות לא יראה בכתיבה מעשה דתי, אבל עבורי הכתיבה, החיבור לבני אדם, הרצון למצוא אצלם ניצוץ א־לוהי – זו חוויה דתית. אני פחות עסוק בדמותו של א־לוהים, אלא בתחושות רליגיוזיות, תחושות שהן לא רציונליות. לפעמים אדם מרגיש שהוא חי בעולם גדול, חידתי, שהוא יצור זמני בעולם הזה, שהיום הוא כאן ומחר הוא עובר. התחושה הזו יכולה להביא לציניות, מעין ‘אכול ושתה כי מחר נמות’, אבל היא יכולה גם להביא לתמיהה גדולה: מה אני עושה בעולם הזה, מה אני צריך לעשות בעולם הזה, מה תפקידי כאן. זו שאלה דתית. “ככל שאני כותב, אני בשיחה מתמדת גם עם א־לוהים, אבל לא במובן של האם הוא קיים או לא קיים, האם הוא עושה דברים טובים בעולם או לא, האם הוא משגיח או לא. אני לא עוסק בכל אלה. פתאום אני מבין שאני חי בעולם שכולו חידה, שהחיים שלי חולפים ועוד מעט לא אהיה כאן, ואני שואל למה באתי, מה עשיתי במשך כל שנות חיי הארוכות. אתם צריכים להבין שאדם כמוני, שעבר חיים כפי שהוא עבר, לא יכול לקבל את א־לוהים כדבר ברור, חד משמעי, לשאול מה אדם צריך לעשות בבוקר, בצהרים או בערב. יש אנשים שעשו את זה. צריך להבחין בין שומרי מצוות לבין מבקשי הא־ל – אני שייך למבקשי הא־ל “. ומה אתה מבקש? “רוממות רוח. יש ימים שרוחי מרוממת. אני מרגיש שאני מחובר אל העולם, מחובר אל הרבה אנשים, מחובר למשהו שהוא גדול ממני, שזה גם א־לוהים. ויש ימים שאני בעצבות, שאני במרה שחורה, שאז הדברים לא נראים לי כך, ואני בשפל. אני מבקש את הרוממות הזו, שלוקחת אותי מכאן למקום יותר גבוה, יותר מואר. ואז אני מרגיש מחובר אל העולם. יש לי תפקיד בעולם, לא באתי הנה כדי למות. באתי הנה כדי לעשות משהו, שהוא לא רק טוב בשבילי, אלא טוב גם לזולתי. זו תחושה חזקה מאוד, שאני חווה אותה לעיתים קרובות “. מתי, למשל? “בחגים. אני לוקח את המחזור וקורא אותו, וכשאני קורא אני מרגיש שאני לא לבד. מהמחזור הזה קראו דורות רבים רבים, ואני מחובר אליהם חיבור חזק מאוד. אז אני מרגיש רוממות רוח, אני מחובר אליהם מאוד מאוד, אני מרגיש את תנועת הדבקות שלהם, את הכוונה שיש בתפילתם. כשאני רואה יהודי הולך לבית הכנסת, אני שמח מאוד. אני מרגיש שאני הולך יחד איתו. אני אוהב את עבודת הא־ל מהסוג הזה. לי עצמי קשה להיכנס לבית הכנסת, מפני שאני לא יודע איך להזדהות עם זה, ואני לא רוצה להיות בבחינת מתבונן במתפללים, אבל יש לי הזדהות רבה עם מי שעושה את זה על פי דרכו, גם אם הוא הולך לבית הכנסת וחושב על משהו אחר. זה נובע ממה שקיבלתי מהוריי – צריך לאהוב בני אדם שנבראו בצלם א־לוהים, לקבל אותם כמות שהם “. נוסע לבקר פושעים “בכלל, אני מוצא שאין לי קושי להזדהות עם בני אדם. לפעמים אני נוסע לבקר פושעים בבית הסוהר, ואני מזדהה גם איתם. אין לי קושי כזה. להיפך, אני אומר – איזה יופי, האיש הזה משכים כל יום לבית הכנסת, האם זה לא יפה? זה נפלא. אבל האם כולם צריכים ללכת בדרך אחת? כל אחד הולך בדרך שבה הוא יכול ללכת, בדרך שמתאימה לו, לפי מה שתחושותיו ודמיונותיו מסוגלים. ראו את השבת, למשל. אני רואה כאן לפעמים שכנים שעונג השבת שלהם הוא לרחוץ את המכונית. השכן יוצא בנעלי בית, עם דלי וסמרטוט, ורוחץ את המכונית. גם בשבת הוא לא יכול להיפרד מזה. אתה מסתכל ואתה אומר: אלה החיים שלו “. ומה עונג השבת שלך? “עונג השבת שלי הוא לקרוא ב’מגיד דבריו ליעקב’. אני לא אקרא טולסטוי בשבת, אלא חסידות. אנחנו עושים קידוש, שרים זמירות עם הילדים. אני מרגיש שזה יום שונה. לבית הכנסת אני לא הולך, מכל מיני סיבות. אני לא יכול להתעטף בטלית. אני לא מרגיש ראוי להתעטף בטלית “. למה? “מפני שרק אנשים שיודעים איך לעבוד את א־לוהים ראויים לעשות את זה. אני לא יודע איך לעבוד את א־לוהים. אני לא יודע “. תיארת קודם את הגילוי של התנ “ך. מה מצאת בחסידות? “החסידות היא בראש מעיניי. הקדשתי הרבה מאוד ללימוד החסידות, ואני לומד מדי יום רבי נחמן, ספר התניא. מצאתי שם את הראשוניות של החוויה הדתית. יש בספר חיי מוהר “ן סיפור שרבי נחמן סיפר בערב יום הכיפורים, על אדם שהלך ביער, והיער היה, כמו שכתוב, ‘גדול בלי קץ וסוף’, ואחר כך הוא מגיע לנהר, וגם לנהר אין סוף, וכל העולם שותה ממי הנהר, ואז הוא רואה רחיים, והרחיים האלה טוחנות טחינה על כל העולם כולו, ובסוף הוא רואה נפח שעושה כלים בשביל כל העולם. זה סיפור מדהים. יש כאן תפיסת עולם דתית: אדם רוצה להיכנס אל העולם, ומבין שזה יער, שזה אינסוף. היער הוא אינסוף, הנהר הוא אינסוף, אבל הוא לא סתם זורם, אלא טוחן בשביל כל העולם, והנפח עושה כלים לכל העולם. “יש כאן זיקות ברורות לקבלה - הרעיון של האינסופיות הזו שמקיפה אותנו, שאנחנו נוגעים ולא נוגעים, והנפח, שהוא בוודאי הצדיק, דואג לכל העולם כולו. זו חסידות. כל מה שהחסידות אומרת מאוד קרוב לליבי, אולי מפני ששני הסבים שלי היו חסידים, אבל גם בגלל הסיפוריות. מרבי נחמן למדתי איך לספר סיפור. הוא אמן גדול מאוד, וזה ניכר כבר כאן. עד לתקופתו אנשים לא ידעו לספר, ואילו הוא ידע. רבי נחמן הוא המורה שלי לכתיבה “. אתה מרגיש שהחסידות נותנת לך מענה מסוים? “לא בהכרח. בחסידות אני לא מחפש פשר, אני מחפש את החוויה. יש כאן חוויות גדולות. רבי נחמן חי חוויות גדולות, שלא בהכרח קשורות לא־לוהים. אלה הן חוויות רליגיוזיות מאוד, משום שהן מתייחסות למשהו שהוא מעבר. ככלל, מטבעי אני לא יצור ששואל ועונה. אני יצור שאוהב להתרשם, אוהב להזדהות, אוהב להתקרב. המכונה הרציונלית לא עובדת עליי, תודה לא־ל. אם זה יפה, אני מתפעל מזה. אם מישהו הולך להתפלל כל יום, אני שמח איתו. אם אחר אינו רוצה להתפלל - גם איתו אני שמח “. איך אתה רואה את המוות? “המוות הוא מסתורין גדול עבורי. למה חברי מת ואני חי? האם הוא סיים את תפקידו בעולם הזה ואני לא? מה תפקידי? אני לא חי בהפרדה בין החיים והמתים. כל אלה שהיו קרובים לנפשי חיים איתי כל הזמן. הם לא פרודים ממני. הם איתי כל הזמן. ובכל זאת, זה מסתורי. אני חושב על המוות בעיקר בהתבודדות. אני אוהב להתבודד. זו לא נורמה דתית מחייבת, אלא משהו שאתה לוקח על עצמך כי אתה אוהב את זה, כי אתה זקוק לזה. בהתבודדות, אני יכול להרגיש באופן חופשי; קולות אחרים לא מתערבים בתוכי. אני עם עצמי, ואני יכול להתפעל ממה שאני רוצה להתפעל. ויש גם, מדי פעם, איזה דין וחשבון על מה שאני עושה או לא עשיתי. זה מעשיר אותי “. נוכחות בכל אתר אתה כועס על עצמך? “בוודאי שאני כועס על עצמי. עשיתי כל מיני שטויות בחיים שלי, כמו כולם. אני לא צדיק, אני בשר ודם. אם אעשה רשימה של החטאים שלי, זו תהיה רשימה ארוכה. כלפי עצמי אני חמור יותר, מפני שאת עצמי אני מכיר ומה שעשיתי או לא עשיתי אני יודע. ואני גם חושב על היום שאעבור מן העולם. ‘שיוויתי ה’ לנגדי תמיד’ – אני משווה לנגדי גם את המוות. זה מוזר, לפעמים אני חושב על כך שאני כבר יותר מכפליים מגילה של אמי. היא נרצחה כשהיא הייתה בת 30, ואילו אני בן 81. איך יהיה כשניפגש? היא נשארה צעירה ואני מבוגר. זה מפגש מוזר “. אתה מאמין שתיפגשו? “אני נפגש עמה כל יום. זו לא בעיה “. דיברת קודם לכן על אהבת האדם שהוריך הטמיעו בך. יש בך גם כעס על אנשים? שנאה? “לא הרבה. מטבעי אני לא שונא, אף שאפשר מדי פעם להכעיס אותי. אבל התחושה של שנאה כמעט לא קיימת אצלי. אל תחשבו אותי לצדיק – אני לא אומר את זה מצדיקות, זה פשוט לא קיים אצלי. אני חושב שכל סופר אמיתי חייב לאהוב בני אדם. זה החומר שלו. אני אוהב אנשים, לא חשוב באיזו דרגה הם נמצאים. בני אדם סובלים, וגם אני סובל - זה גורלנו – ואין טעם לקום בבוקר ולומר: עכשיו אשנא את זה ואת ההוא. הרבה אנשים עשו לי רע, אבל האם אקום בבוקר ואשנא אותם? הזוהר אומר: ‘לית אתר פנוי מיניה’ – א־לוהים נמצא בכל אתר ואתר. התפיסה הזו קרובה מאוד אליי. “א־לוהים מצוי בעולם כולו: הוא מצוי בבני אדם, בבעלי חיים, בצמחים. אני מרגיש את זה. אני קם בבוקר, יש שמש, יש אור, יש בני אדם. אני מרגיש איך בכל דבר בבריאה יש משהו טוב ויפה.